קשב, הוקוס ופוקוס 2.


הרצאה מקסימה של ראמזי מוסלאם: שלושה חוקים להצית את הלימוד

קשב הוקוס ופוקוס – מוטיבציה ופליאה

במאמר הקודם נגענו בנושא הקשב והגדרנו אותו ובחלק מהשיטות שבהם קוסמים משתמשים בקשב כדי להפליא אנשים. אם טרם קראתם, מומלץ לקורא אותו קודם.

אז מה צריך לעשות כדי לעורר קשב אצל תלמידים?

בעולם ממנו אני מגיע, העולם של אמנות הקסמים, הצליחו לעשות דבר נפלא. הצליחו לגרום לאנשים בעלי הפרעות קשב רבות וקשות ללמוד ולהתמיד בלימודים (ולא רק של קסמים) למרות מחסומי הלמידה. איך ולמה זה קורה?

זוהי שאלה גדולה ולכן אנסה לענות עליה בשלבים…

הרשו לי לרגע להעמיד בפניכם שאלה היפוטתית:

אילו משרד החינוך היה מוציא הוראה הדורשת מכל המורים ללא יוצא מהכלל, ללמוד קורס בסיסי באומנות הקסמים או בג'אגלינג הנמשך כחודשיים, מבלי לפרט את הסיבות לכך, כיצד היו המורים מגיבים?

אני משער שהמורים המלמדים את נושא התיאטרון אולי לא היו מתקוממים, אבל מה היה קורה למורי התנ"ך, הספרות, מתמטיקה, מחנכי הכיתות וכן הלאה… האם הם היו מיד פותחים את ספרי הלימוד והערכות ומתחילים ללמוד?

אינני סבור כך. הם היו מבקשים לדעת לשם מה עליהם ללמוד את זה!

ואם התשובה שיקבלו לא תספק אותם הם גם יביעו מחאה, הלא כן?

ורק לאחר שהבינו מה תהיה התועלת שתצא להם מלמידת החומר הזה, הם יהיו מוכנים אולי להתחיל ללמוד את זה. ורק אחרי שיתחילו לראות מזה פירות, הם ינסו לצלול פנימה כדי ללמוד עוד ועוד בהדרגתיות.

האם הקוסם, ולו המוכשר ביותר, יצליח ללמד אותם את אמנות הקסמים אם אין בהם רצון פנימי ללמוד את זה? אני סבור שלא!

ולא מפני שהוא לא מצליח לגרום להם להתפלא ולהסתקרן, אלא מפני שהם לא רואים את התועלת שתהיה להם מזה בחייהם או בעבודתם; כלומר, כדי שיוכלו לקבל את פירות הלמידה, עליהם להתייחס למשהו שהם רוצים בעתידם.

האם מורים בכלל מלמדים?

המשפט הבא אולי יקומם רבים מן המחנכים, אבל הוא אמת לאמיתה: אי אפשר ללמד אף אדם שום דבר!

זה פשוט בלתי אפשרי.

הלמידה היחידה שאי פעם מתבצעת, היא על ידי האדם עצמו.

הדבר היחיד שמחנכים יכולים לעשות הוא לעורר את הרצון של הילד ללמוד, ואז לספק לו את המידע שהוא רוצה לקבל.

בעצם אפשר להגיד שמורים טובים הם ספקי מוטיבציה. זוהי עבודתם החשובה ביותר: להביא את תלמידיהם לרצות ללמוד את החומר אותו הם מעבירים, ולאחר מכן לעזור לתלמידים לשמור על רמת מוטיבציה גבוהה. אם הם מצליחים לגרום לתלמיד לרצות ללמוד משהו, אותו תלמיד ישקיע את הקשב שלו בלמידת הדבר.

באילו דרכים ניתן לעורר מוטיבציה כזאת?

יש הרבה דרכים. חלקן כואבות, חלקן מהנות. השאלה שאנו צריכים לשאול את עצמנו היא מהן הדרכים שיביאו את התלמיד להישגים החשובים באמת בחייו, בהתחשב בכך שמטרת החינוך ככלל היא לייצר אזרחים בעלי יכולת וערכים המסוגלים לקיים את החברה ולהצעיד אותה קדימה. (אחרת, איזו סיבה יש לחברה להשקיע משאבים בילדיה?)

"האמנות העליונה של המורה היא לעורר בתלמיד שמחה בהבעתו וידיעה שיש בהבעתו זו מהיצירה." אלברט איינשטיין

חינוך מתוך כאב

קל מאוד לגרום לאנשים לעשות משהו באמצעות איום בכאב.

כל ילד יודע שיש דברים שכואבים ובמשך כל ההיסטוריה שלנו הדרך הנהוגה בכל מוסד כמעט היתה ליצור קשב באמצעות פחד. פחד מכאב, או סבל אחר כלשהו.

תלמידים שלא הקשיבו למוריהם ספגו מכות, השפלות, עונשים, נידוי חברתי ועוד. במקרים אלה היה זה יצר ההישרדות של הילד שכפה עליו הקשבה. אם היה נתפס ללא קשב, המורים היו מענישים, גם ההורים היו מענישים, וכך למד הילד לפתח מוטיבציה ללמוד מתוך ה"יראה", שהיא בעצם – פחד מכאב!

כן. ניתן לעורר מוטיבציה ללמוד מתוך פחד.

אצל רוב בני האדם זה אפילו עובד. לפחות במידת מה.

יחד עם זאת, התגלה שיחס אלים גורר יחס אלים. אנשים שלמדו מתוך פחד המשיכו להנחיל את האלימות גם לדורות הבאים, וכאשר מישהו היה קשה תפיסה הם מצאו את עצמם מתעמתים איתם באלימות.

אבל גרוע מכך, אנשים רבים שלמדו מתוך כפייה וסיימו בגרות, אפילו אם בהצלחה, מדווחים שאין להם מושג, מספר שנים אחרי זה, מה הם בכלל למדו. הם למדו כדי להיבחן ולא כדי לדעת ולהיות מסוגלים לעשות משהו יעיל עם הידע הנלמד. הם למדו למען הימנעות מכאב ולא למען אושרם. הם למדו מתוך פחד.

למידה יכולה להיות תענוג גדול, אבל כשהיא מונעת על ידי פחד, היא הופכת לעונש.

 

עלי, לעומת זאת, החינוך מתוך כאב לא הביא לתוצאות! (לא חיוביות, בכל אופן)

בכיתה ב', כשאחת המורות אמרה לי שאני טיפש, הבנתי שאין לי צורך ללמוד, כי לטיפשים ממילא אין יכולת (ואולי זה היה כדי להכעיס אותה)… אבל העובדה היא שמאז כיתה ב', פרט למקצועות שלמדתי מתוך הנאה, לא השקעתי בשום מקצוע כמעט ביסודי או בתיכון. ולמרות שהעיפו אותי מבית ספר ואפילו השאירו אותי כיתה, לא הרגשתי צורך, ואף לרגע, להשקיע זמן כלשהו בלימודים הרגילים. (פרט לשלושה מורים בלבד שהצליחו בכל זאת לגרות את הרצון שלי)

יחד עם זאת, בבית, למדתי דברים שכן עיניינו אותי. חרשתי אנציקלופדיות ומילונים, קראתי ספרים, פתרתי להנאתי תרגילי חשבון סבוכים ועוד. וגם למדתי קסמים.

איך זה מסתדר יחד? איך פיתחתי רצון אמיתי וחזק ללמוד גם כשאף אחד לא ניסה ללמד אותי? איך זה שבמהלך כל שנות לימודי לא השקעתי אפילו דקה בלמידה בבית הספר ובטח שלא בהכנת השיעורים, אבל השקעתי את מרצי בלמידת קסמים, אפילו כשהיה צורך לעשות זאת באנגלית, ואפילו אנגלית קשה?

חינוך מתוך פליאה

ילדים מתפלאים :-)

כאשר פותחים ספר קסמים, מגלים שם טריקים ואיך לעשות אותם… אבל כל קסם שמלמדים ערוך בשיטה מאוד מיוחדת:

  1. תיאור האפקט – תיאור של הקסם והחוויה שלו כפי שהצופה רואה אותו.
  2. האביזרים הדרושים לביצוע הקסם ותהליך ההכנה שלהם.
  3. תהליך מפורט של ביצוע הקסם, כולל מלל, תנועות, האינטראקציה עם הקהל, ודברים שחשוב להדגיש.

הדבר החשוב שאני מתייחס אליו נמצא במקום הראשון. תיאור האפקט.

לדוגמה:

אפקט: הקוסם מזמין אישה מהקהל לעלות לבמה. הוא מבקש ממנה לחשוב על מילה מתוך ספר. האישה חושבת על מילה וכותבת אותו על פתק ומקפלת אותו. הקוסם קורע את הפתק לגזרים ושורף אותם. הוא נוגע באפר באצבעותיו ומצליח לגלות את המילה שהאישה חשבה עליה.

חישבו מה קורה לילד שקורא תיאור כזה? כמה שאלות זה ממלא אותו? כמה רצון להבין? כמה סקרנות!

לאחר שהוא קורא את האפקט, הוא מתבונן בהכנה שהוא יצטרך להקדיש לזה וללמידה שיצטרך לעשות ואז מחליט אם הוא רוצה להשקיע את הזמן, המרץ, והמשאבים שלו בזה, או שיבחר לו קסם אחר לביצוע, אבל את תחילתו של תהליך הלמידה הוא כבר ביצע. מעכשיו, זה כבר תלוי בו. מה גירה אותו? האפקט! – "מה אוכל לעשות לאחר תהליך הלמידה?"

בשבילי כילד זו היתה חוויה נפלאה שהביאה אותי ללמוד אנגלית על בוריה בתקופה קצרה מאוד. היו מעט מאוד ספרים בעברית על קסמים, ולמרות כל בעיות הקשב שליוו אותי בילדותי, הייתי מסוגל להתמקד באופן עמוק ביותר בלמידת הקסמים. זה גם הביא אותי ללמוד מעט על מקצועות כגון נגרות, מסגרות, תכשיטנות, מתמטיקה, כימיה, פיזיקה, תכנות מחשבים ועוד.

מאוחר יותר בחיים הבנתי שהדבר שמביא לי מוטיבציה ללמוד הוא לא אחר מאשר האפשרות להגשמת הרצון. הצורך להבין דבר שיכול לגרום לחיי להשתנות, להשתפר, לפתור מצבים לא רצויים, או סתם להכיר טוב יותר את העולם. מה שמעניין אותי הוא מה שיכול לקרב אותי למימוש רצונותי!

וזוהי התובנה: כדי לעורר את רגש הפליאה בילד יש להתמקד ברצונותיו העתידיים ובהגשמתם. חלומות העתיד, בין אם יתממשו או לא, הם בעצם הספוג שבו נקלט הידע הנלמד.

אז שאלתי את עצמי האם הילדים מבינים לשם מה הם לומדים תנ"ך, או היסטוריה או אפילו מתמטיקה… ביקשתי מבת זוגי שהיא מחנכת של הכיתות הנמוכות לבחון את ספרי הלימוד כדי לגלות אם יש בהם איזשהו הסבר לגבי הפירות שהילדים יקטפו בתום המסלול בן שנים עשר השנים אליו הם נכנסו מבלי רצונם החופשי ומבלי הבנה.

מה שגיליתי היו מאמרים להורים, מאמרים למחנכים, מאמרים שמסבירים לילדים כיצד ללמוד את החומרים, אבל אין שם שום דבר שעונה על השאלה: למה? לשם מה?!

ובשפת הפירסומאים WIIFM – what's in it for me – מה יוצא לי מזה?

אפילו במה שמוסבר למורים, אין שיטות או דרכים שיגרמו לתלמידים להבין לשם מה הם עולים על המסלול הארוך והמפרך הזה שאין להם ברירה אלא לעלות עליו, משום חוק חינוך חובה.

מבלי שניתן לילדים להבין את הסיבות שבגללן הם צריכים ללמוד דבר-מה, לעולם נאלץ להשתמש בשיטות של הפחדה. רק כאשר ניתן להם עצמם למצוא תשובה ל"למה" נוכל לעבור לשלב הפליאה, שהוא השלב בו הילד מוכן לאפשר לעצמו להתחיל ללמוד משהו מרצונו ללא כל פחד!

הערה חשובה: הילד צריך לגלות בעצמו את הסיבות ללמידה מתוך הדרך שבה הוא מדמיין את עתידו.

תוכלו למצוא דוגמה לכך במאמר הזה: לא רוצה בצפר שכתבתי לפני זמן רב.

 

"ראשית מחקר, פליאה."    אריסטו

הורים היום חשים מבולבלים מאוד תחת הנטל של מערכת לימודים שאינה מותאמת לרצונות, התעניינויות והדחפים של ילדיהם.

גם כאשר המערכת מותאמת לרצונותיו של הילד, עדיין הוא נדרש ללמוד מקצועות שאין לו מושג מדוע הוא זקוק להם, ורמת העיניין שלו בהם, היא באופן אוטומטי, פחותה.

הייתי מציע להוריו של ילד שלא מתעורר בו עניין בנושא היסטוריה למשל, לקבוע פגישה עם המורה, וללכת עם הילד לפגישה. הילד צריך לשאול את המורה באופן ברור כיצד למידת החומר תעזור לו להצליח במטרותיו בחיים. המורה, שירצה לגרות את המטיבציה של הילד, יסקור את מטרותיו של הילד ויעזור לו להבין איך למידת ההיסטוריה היא הכלי שיוביל את הילד לשאיפותיו.

מורה שתשובתו היחידה לשאלה "מדוע אני צריך ללמוד את זה אם אני רק רוצה להיות מוסיקאי?" היא – "כי אם תיכשל בבחינה לא תקבל תעודת בגרות", הוא לא מורה אלא פקיד וראוי שיפסיק לבלבל לילדים המוכשרים את המוח!

המחסום הראשון שאדם נתקל בו בדרך לפליאה הוא המחשבה שהוא כבר יודע. אם הוא כבר יודע מה שהוא צריך לדעת בנושא, מה הוא כבר יכול ללמוד? לכן חשוב כל כך לשבור את המחסום הזה ואת זה אפשר לעשות רק על ידי הבאת הילד להתבוננות. כאשר פותחים את הדברים, עושים הדמיות, משחקי תפקידים, ובכלל משחקים – מתחילות לצוץ פתאום השאלות…

זהו הדבר אותו צריך לעודד. רגש הפליאה!

ואפרופו משחקים, אם תבררו מהו המקור למילה שעשוע, תגלו שזו המילה "שעה". שעה לא מלשון 60 דקות אלא מלשון "לשעות" – כלומר, להפנות תשומת לב, או קשב למשהו. כאשר הילד משתעשע עם חומר הלימוד הוא יכול לקלוט אותו בקלות רבה יותר והוא בטוח מתעניין בו.

כן. לשעשוע יש תפקיד חשוב בחינוך!

הקשב החזק ביותר נוצר כאשר למישהו יש מטרה ברורה כי אז אזניו כרויות לנסות להבין וללמוד כיצד להגיע אליה. הורים רבים מחזיקים בדיעה שילדים לא צריכים להחליט מה הם יעשו כשיגדלו. אולי מפני שהם לא רוצים שיתאכזבו. אולי מפני שהם חושבים שהם צריכים לשמור על ראש פתוח.

לדעתי, לתת לילד לבחור מטרות לעתיד זה לא רע בכלל ואם מחזקים ומעצימים את המטרות הללו, זה יכול לתת לילד נחישות להשיג אותן. לא משנה מהי מטרתו, אם הוא רוצה להצליח בכל תחום שהוא בוחר בו, הוא יצטרך לדעת הרבה יותר ממה שהוא יודע כרגע. אם ילדכם בחר במטרה כלשהי, פרגנו לו, ושאלו אותו איך יראו חייו כאשר מטרתו מושגת. איזה דברים יש בחייו כאשר המטרה בידו. תנו לו לספר לכם, מבלי לשפוט את תשובותיו. תוכלו אפילו לרשום אותן או לציירן יחד איתו. כאשר הגיע לתמונה ברורה של מטרתו וחייו, בקשו ממנו לדמיין שהוא השיג את המטרה. שאלו אותו כיצד הוא מרגיש. אם הוא לא מאושר כנראה שהמטרה עדיין לא מוגדרת נכון ותצטרכו לחזור לשלבים הקודמים. אם הוא מרגיש מאושר במטרתו ובחייו העתידיים, שאלו האם זה שווה לעבור דרך מה שצריך על מנת להשיג מטרה נפלאה שכזו, ומה עליו לעשות כדי להשיג אותה.

גם אם יהיו לו טעויות, אל תפסלו את מה שהוא אומר, פשוט תשאלו ותנסו להבין איך זה יעזור לו להתקדם לעבר המטרה שלו.

מה שאנו יוצרים פה הוא בעצם סיפור. סיפור שיהיה מעניין לילד ללכת בו… לעבר ההצלחה.

בפרק הבא, הורים ומורים יוכלו ללמוד מספר שיטות הנהוגות אצל קוסמים ואנשי במה אחרים על מנת להגביר את רמת הקשב במופעים, דבר שיוכל לעזור ליצור קשב בשיעורים שלהם, ועוד…

הערה: עוד שאלה שמטרידה אותי היא, האם שיטת החינוך הנהוגה היום בה תלמידים לא חייבים להצליח במאה אחוזים במבחן היא נכונה. אם אין צורך שהתלמיד ידע את חומר הלימוד שמשרד החינוך מספק, מדוע עליו ללמוד אותו?

לדעתי, אם תלמידים יידרשו ללמוד רק את החומר הנכון והראוי ויצטרכו לקבל עליו ציון של מאה אחוזים, לא תהיה שום תחרותיות ושום לחץ על התלמידים. הפרעת קשב היא יחסית לתלמידים האחרים!

איך עושים את זה, איך מתגברים על הקושי? – מאפשרים לתלמידים ללמוד בכוחות עצמם בעמדות מחשב ותפקידם של מורים יהיה רק לפקח ולעזור להם. אבל זה כנראה יתרחש רק בעוד שנים רבות, ובינתיים נמשיך להזדקק לשיטות להגברת הקשב 🙂

המאמר הבא – לעשות קסמים בחינוך

בינתיים יומקסים,

אורי

קשב מלא בזמן הופעת קסמים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

twenty + 6 =