דמנציה והחיים – לחשוב חיובי


אמא ואני מטטיילים בריקוד בגינה

אמא ואני מטטיילים בריקוד בגינה

כשאדם יקר פתאום אינו זוכר אירועים ולא יודע דברים בסיסיים שהיו כל קיומו – זה מבהיל!

זה מה שקרה לי כשהאלצהיימר התחיל לתת אותותיו באמא שלי.
זה גרם לי לעשות דברים לא כל כך חכמים, לא מאוד בריאים ובעיקר – לא מוצלחים, ואני שרגיל להיות קוסם, הרגשתי שנוטלים ממני את כוחות הקסם שלי.
קודם כל, במטרה להבין מה קורה לאמא התחלתי לעשות לה מבחנים. שאלתי אותה שאלות על דברים שהיא אמורה לדעת, אבל מאחר והיא לא ידעה את התשובות, היא היתה צריכה לאלתר, כי היא התביישה כנראה להגיד שהיא לא זוכרת.
אני עצמי נכנסתי לדיכאון כל פעם שראיתי אותה בהתחלה, כי פתאום הבסיס המשותף שלנו, ההיסטוריה שהיתה כל כך חשובה – כבר לא היתה. הייתי יושב לידה ושותק, או מספר לה על דברים שקרו בלי לצפות שהיא תבין או תדע על מי אני מדבר.
כשזה רק התחיל לקחתי אותה לחתונה משפחתית, ושם היא לא זיהתה אף אחד כמעט, פרט לדודתי שישבה ודיברה איתה וגרמה לה לחייך לרגע. כשלקחתי אותה משם והושבתי אותה סופסוף באוטו היא שאלה אותי "מה קורה לי?"
כמה זמן לאחר מכן, התחלתי להבין שאין אפשרות שאני אשב ליד אמא מדוכא. זה לא עושה לה טוב ובטח שלא מיטיב עם חיי. מה גם שבשלב הזה גיליתי שגם אחי הגדול לוקה במחלה הזאת ואני אצטרך לחיות עם התסמינים האלה סביבי עוד זמן רב. ניסיתי להבין איך לרתום את הכוח של חשיבה חיובית לנושא, אבל זה עדיין היה קשה.
עדנה חברתי לחיים מאוד עזרה לי  בכך שהיא לקחה אותי לקבוצת תמיכה של עמותת עמדא ושם נפתחתי וסיפרתי על הדברים שעוברים עלי ואיך זה אוכל אותי מבפנים.
עצם זה ששיחררתי והקשבתי לאחרים עזר לי מאוד. פתאום קיבלתי זוית ראייה שונה, טיפולית. הבנתי שהמחלה האמיתית איננה שלה, אלא שלי. המחלה האמיתית, הבנתי, היא הציפייה והצורך שלי בזיכרון שלה. הבנתי שאני חייב ללמוד לשמוח עם מה שיש, לקבל את זה ולהפיק מזה את המיטב, ומה טוב יותר מהעובדה שיכולתי לשמח את אמי.
מאותו רגע השתדלתי תמיד לצחוק איתה, לאהוב אותה, להרעיף עליה מחמאות ונשיקות, לרקוד איתה, לשחק במשחקי תפקידים ולשיר שירים. גייסתי את מלוא הקשב, הקסם והיכולת שלי למען הטיפול בה והרגשתי שהחוויה משמחת את שנינו, אבל לא רק.
גם כשאמא כבר לא זיהתה אותי ולא ידעה את שמי, היא הכירה את המגע שלי. היא ידעה כשאני נמצא לידה. היא לא היתה צריכה להגיד את שמי. המבט על פניה הסגיר שהיא מרגישה את הנוכחות שלי.

משתעשעים במשחקי תפקידים אל מול המצלמה

משתעשעים במשחקי תפקידים אל מול המצלמה

יום אחד ונוס המטפלת סיפרה לי שאמא שאלה אותה איפה אמא ואבא שלה. כשהיא אמרה לה שהם מתו – אמא בכתה.
הסברתי לונוס שאולי עדיף שבפעם הבאה שאמא שואלת על מישהו, שתגיד שהם הלכו ואולי יחזרו בקרוב. זה עבד וכך התחילו להופיע בחיי אמי מדי פעם – אחיה, אחותה וההורים. אמא לפעמים חשבה שונוס המטפלת היא אחותה ציפורה. היא שיחקה את התפקיד בשמחה.
כשהייתי מגיע הייתי משחק עם אמא – יום אחד, למשל, סיפרתי לאמא שהיא היתה בלרינה כשהייתה צעירה. ולמרות שאמא תמיד התביישה לרקוד, פתאום היא קמה ורקדה איתי לאורך המסדרון בשמחה. שיחקנו לנו משחקים שהיו משעשעים מאוד, לשנינו. נונסנס אמיתי, בלי עבר ובלי עתיד. רק עכשיו!

לפני מספר ימים פגשתי חברה של אמא שאמרה – "איך אפשר לשמוח עם אדם שיש לו אלצהיימר?" – שאלה שגם אמא שלי בעצמה היתה אולי יכולה לשאול פעם.
ואני שאלתי את האישה היקרה – מה רצית שאעשה, שאמשיך לשבת לידה ואהיה מדוכא, שאגיד לעצמי שאין טעם לחיים שמסתיימים בתהומות השכחה, שאבכה אותה למוות? לא!
לא היתה לי ברירה אלא לשמוח ולשמח, לרקוד ולשיר, לשחק ולצחוק, לנגן ולהשמיע, לגעת ולחבק.
וגם… אבל רק כאשר אני לא נמצא שם איתה, לנסות ולמצוא משמעות בכל הדבר הפלאי הזה שנקרא חיים.

אמא עכשיו כבר איננה, וגם זה חלק מהחיים.
יש עכשיו אתגרים חדשים, רצונות שהודחקו פתאום מרימים ראש.
ויש אהבה שבוערת ודימיונות שרוצים לקבל בית גידול.

וייתכן שיום אחד גם אני אשקע לתוך מחלה דמנטית ואפסיק לזהות את האנשים היקרים לי.
בבקשה אל תתעצבו מזה. גרמו לי לצחוק, גרמו לי לשחק, עשו שארקוד ואשמח.
כך ארצה שאתם תזכרו אותי.

אורי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

eighteen + seven =