לא רוצה בצפר


Share

עברתי ליד גן ילדים. מבחוץ ראיתי ילד, כבן 5, יושב במרומי המגלשה ומכריז שזה שלו. ילדה אחרת מנסה לטפס על המגלשה ולהחליק ממנה אבל הילד לא נותן לה לעלות ובכל פעם שהיא מנסה, הוא מכה אותה והיא בוכה בשקט וממשיכה לנסות לטפס. הוא ממשיך לנסות למנוע ממנה, וכאשר היא מחזירה לו מכה הוא מיילל כאילו קרה אסון גדול.

הצעתי לאחת הילדות שהיו בחצר באותו זמן שתקרא במהירות לגננת. הגננת הגיעה והתחילה לצעוק על הילד. לפי הקול שלה, החוק לבדו הוא שהחזיק אותה מלהרביץ לו. הדבר שעניין אותה לא היה רווחתם או טובתם של הילדים אלא להיות ה"שוטרת" שמשליטה סדר באמצעות הפחדה. (אולי היא שמה לב שאני מסתכל)

מה היתה הגננת צריכה לעשות לדעתכם?
המילה פוקוס - עם אורי

חינוך

הנושא של חינוך וליקויי למידה מעניין אותי כקוסם וכאומן מופיע, כי כל מה שאני עושה קשור לחושים, לקליטה, לזיכרון ולמודעות. היכולת ליצור תקשורת. הבנה של התחומים הללו והמחסומים אליו היא חיונית במקצוע שלי וגיליתי שככל שאני מבין את הנושאים הללו יותר לעומקם, כך אני מסוגל לרתק ולהשפיע טוב יותר על הקהל שלי.

היכולת ללמוד, להפנים ידע, להסתקרן ולהתפלא הם דברים שאני מנסה לעורר בכל קהל שאיתו אני נפגש.

כשאני רואה את העניין והסקרנות שלהם במופע שלי ובכלל בשיחות עם בני נוער, איני יכול אלא להסיק שיש מורים שפשוט משעממים את הילדים ובכל זאת מצפים שהם יעשו את המטלות שלהם בהתלהבות. האם זה פלא שהילדים לא ממש מתעניינים?

במסגרת פעילות התנדבותית שביצעתי בין השנים 2004-6 עברתי בין בתי ספר רבים בארצנו, מכל התחומים והמסגרות, מכל הרבדים והעדות, ובכל סוגי המיעוטים הקיימים. (סוג של תרומה לקהילה) עם כולם דיברתי על אושר, הדברים שמפריעים לנו להיות מאושרים והכי חשוב…איך אפשר להצליח להיות מאושר בכל זאת. מטרת הפעילות היתה "מניעת אלימות", אולם נגענו בנושאים הבסיסיים ביותר של החיים. המחשבה היא שכאשר האדם מאושר הוא אינו נוטה לאלימות. במהלך הפעילויות לימדתי, הקשבתי והפעלתי. אבל חשוב מכך, למדתי. בין השאר גילינו שאושר איננו ערך בינארי אלא משתנה בעוצמתו – לפעמים גבוה ולפעמים נמוך. סולם האושר.

גיליתי גם שחינוך איננו רק למידה של משוואות מרובעות ופתגמים באנגלית. חינוך הינו הדרך ליצירת עתיד. עתיד של אדם, של חברה, של מדינה, של עולם.

על סבלנות וסובלנות

הגעתי פעם לבית ספר כלשהו ברמת גן ודיברתי עם הילדים בכיתה על אושר. שאלתי אותם מה לדעתם עוזר להם לעלות בסולם האושר ומה מוריד אותם בסולם. היו כמה תשובות מעניינות ואז מישהו אמר שלבוא לבית הספר זה מפריע לו להיות מאושר – הוא היה מעדיף להיות במקום אחר ולעשות דברים אחרים. זה עניין אותי. ביקשתי לדעת מי עוד מרגיש ככה. למעלה משבעים אחוז מהילדים הרימו ידיים… והמורה גם. (שזה מצחיק, כי היא לא חייבת להיות שם… היא היחידה מבין הנוכחים  בכיתה שבחרה להיות חלק מזה)

שאלתי אם מישהו מאלה שהרימו יד מוכן לבוא ללוח ואחת הילדות קמה. ציירתי ילדה עם עיגול גדול מעליה וחץ שמצביע לעיגול. כתבתי את שמה ליד הילדה המאוירת ושאלתי אותה מה היא רוצה לעשות בעוד 20 שנה. היא אמרה שהיא רוצה להיות פסיכולוגית. כתבתי את זה בתוך העיגול והמשכתי לשאול איזה סוג של פעילות היא רוצה כפסיכולוגית… לעבוד בבית ספר, בבית, כמאבחנת, בקליניקה משלה?… בתשובה היא סיפרה שיא רוצה להיות אחת שכותבת ספרים ומופיעה בטלויזיה ומטפלת באנשים וכולם פונים אליה לבקש את עצתה. ואז שאלתי אותה לגבי שאר תחומי החיים שלה (מטרת הפעילות היא ערכים)… האם הילדים שלה מלכלכים את הבית בשיטתיות ועושים גרפיטי על הקירות? האם השכונה שלה היא מקום שאנשים זורקים בו לכלוך על המדרכה? … ועוד שאלות רבות לגבי עתידה, הזוגיות שהיא רוצה, החברים שלה, המדינה, איכות הסביבה, העולם, בעלי חיים שהיא רוצה לגדל…

שימו לב שלא אמרתי לה כלום, פשוט שאלתי שאלות והבאתי אותה להתבונן בעצמה.

ואז כשהיתה תמונה די ברורה ביקשתי ממנה להיכנס לתמונה הזאת, לעתיד שלה בעוד 20 שנה, ושאלתי אותה אם זה גורם לה להיות מאושרת. היא אמרה שכן, מאוד. אם כך, שאלתי, האם זה שווה וכדאי ליצור את העתיד הזה? וכמובן שהתשובה היתה כן. אז שאלתי איך עושים את זה, ובתגובה הילדה שירטטה מסלול שבו היא רוצה ללכת כדי להגיע לשם… מסלול שכלל הצלחה בלימודים, באוניברסיטה, יחסים ועוד. שאלתי אותה אם ההליכה במסלול לעבר האושר שלה גורמת לה להיות מאושרת או מפריעה לאושרה, והיא כמובן השיבה שזה עוזר לה להיות מאושרת.

"אז זה שהגעת לפה היום עוזר לך להיות מאושרת או מפריע לאושרך?" שאלתי. והיא אמרה "ברור שזה עוזר לי להיות מאושרת". ובאותו רגע נפל לה אסימון. ואפשר היה לראות את זה ואיך היא משתנית… ובאותה מידה נפל האסימון גם אצל הילדים האחרים ואפשר היה ממש לשמוע את ההד שלו. (ילד אחד אפילו שאל את המורה "המורה, איך זה שהבאת את האיש הזה לכאן?" כאילו שברתי להם הסכמה כלשהי)

בתום הפעילות הזאת ידעתי שהשגתי משהו חשוב, גדול. לפחות עבור הקבוצה הזאת.

לדעתי, זהו היום הראשון שבו הילדים האלה הבינו את הסיבה להיותם במקום הזה. וכל יום שקדם לכך, היתה בו התמיהה שאולי לא עלתה לפני השטח, אבל בהחלט קיננה – "מה אני עושה פה ולמה אני לא עושה את מה שיעשה אותי הכי מאושר שאפשר?"

ייתכן שההבדל בין סבל לאושר קשור להבנת החיבור עם המטרה הרחבה יותר… (לדוגמה: יש אנשים רבים שמביאים עצמם להנות גם בעבודה משעממת אם יש להם הבנה שהכסף שיכניסו יקדם את המטרות הגדולות יותר שלהם)

כאשר מורים לא מחברים בין חומר הלמידה לבין המטרות של הילדים החומר הופך להיות משעמם, תפל והילדים מאבדים את הסבלנות הנדרשת.

לדוגמה ניקח ילד כלשהו שרוצה להיות שחקן כדורגל לכשיגדל, הוא לא מבין מדוע הוא צריך ללמוד פיזיקה. אבל אם המורה מסוגל לזהות את המטרה של הילד ולהשתמש בה אז הוא קודם כל ייתן תוקף למטרותיו של הילד ואז ישאל אותו אם הוא רוצה להיות כדורגלן מעולה או כדורגלן חובבן (יש לשער שהילד ירצה לשחק בליגה הראשונה לפחות), ואז הוא ישאל אותו איך יודעים לכוון את הבעיטה ועצמתה כך שהיא תביא את הכדור בדיוק לנקודה מסויימת בשער של היריב. והילד הזה, ששנא שיעורי פיזיקה פתאום יבין עד כמה פיזיקה יכולה לעזור לו להגשים את מטרותיו.

אני מאמין שאי אפשר ללמד אדם אחר משהו. למידה היא דבר שנעשה על ידי האדם עצמו, והוא עושה את זה רק כאשר הוא מבין שזה יעזור לו, יקדם אותו או יאפשר לו להשיג את מטרותיו בחיים.

מומלץ לקרוא את הערך הזה – קונסטרוקטיביזם (למידה) וכן את המאמר הזה.

"גיליתי שהדרך הטובה ביותר לתת עצה לילדים היא להבין מה הם רוצים ואז לייעץ להם לעשות את זה"

(הארי ס. טרומן)

יכול להיות שיש מורים שלא מבינים שהסיבה להיותם מורים היא – לעזור לילדים שהם מלמדים להגשים את החלומות שלהם בצורה הטובה ביותר?

פגשתי גם מורים מעולים, שמבינים את זה וגורמים לילדים שהם מטפחים לשאוף קדימה ולצעוד לעבר עתידם בביטחון. אלה המורים שהייתי רוצה לראות בבתי הספר שלנו.

לי, לצערי, היו מעט מדי מהמורים הטובים הללו, ולכן לא נהניתי במיוחד מחווית החינוך. הייתי רוצה שהילדים שלנו יקבלו חוויה מעשירה יותר.

מתוך יד הפלא בנמל ת"א - כמעט באויר

… ומה עם הגננת?

יש דרכים לפתור קונפליקטים וגם זה דבר שצריך ללמוד בגיל צעיר. כבר בגיל הגן אפשר להקנות יכולות כאלה לילדים. הגננת שפגשתם בתחילת הפוסט יכולה ללמוד וגם ללמד ילדים איך לפתור מריבות ללא התערבות כפייתית, אלא ההיפך, לימודית. באמצעות השקעה מינימאלית של זמן ומחשבה היא היתה יכולה להביא את הילדים האלה ללמוד מהמקרה איך לנהוג באופן חכם יותר ולהשיג את מטרותיהם בקלות רבה יותר. כן. כבר מגיל הגן.

אין ספק שחינוך ואהבה לילדים מובילים אותי בדרכי ולמרות שאינני מופיע בדרך כלל לילדים, פגשתי סופרת ילדים מדהימה ומוכשרת בשם זוהר אביב ואיתה התחלתי לקיים מפגשים בבתי ספר, באירועים וקייטנות המשלבים גם חלק מעקרונות הפסיכולוגיה החיובית. תוכלו לקרוא על כך כאן – "יד הפלא" – מפגש סופרת וקוסם.

Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

2 × 2 =