קוסם טיפולי: איך הקסמים הפכו מכלי בידור לכלי לריפוי רגשי

כשהייתי ילד, הדבר הראשון שרציתי מהעולם היה פשוט: שאנשים יפתחו את הפה בפליאה.

לא הכבוד. לא הכסף. רק הרגע הזה שבו עיניים מתרחבות, הנשימה נעצרת שנייה, ומשהו בתוך האדם שמולי חווה, אפילו לרגע אחד קטן, פליאה! המחשבה שאולי, אולי, העולם עובד אחרת ממה שחשב.

שנים זה היה תחביב ואחר כך עסק. עליתי לבמות, הופעתי במסיבות ובאירועים, הנחיתי כנסים, הצגתי את הקסם המיוחד של חברות עסקיות דרך הקסמים שלי, העלמתי קלפים, ריחפתי כרטיסי אשראי, גרמתי לכסף להיעלם ולפעמים, גם להופיע מחדש. הקהל צחק, מחא כפיים, שאל "איך עשית את זה?!" — ואני חייכתי לעצמי עם הסיפוק הזה שרק קוסמים מכירים. כמובן שבתוכי ידעתי שזו רק אשליה גם צחקתי על עצמי… קראתי לעצמי "שקרן אמיתי", כדי לבדל את עצמי מאלה שלוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. עם השנים גם מצאתי את עצמי בסכסוך עם אגודת הקוסמים, כי הם איפשרו לקוסמים להציג את עצמם כבעלי יכולות על טבעיות בניגוד לתקנון שלהם… (אפשר לקרוא על זה בהרחבה כאן)

אבל משהו בי לא הפסיק לשאול את השאלות: היכן הערך המיוחד שבי? למה כל כך חשוב היה לי שאנשים יחוו פליאה?

כן. המצאתי כמה טריקים חדשים, אפילו גישות שונות, אבל ידעתי שזה לא המשהו המיוחד שזקוק לביטוי.

הרגע ש...

זה לא קרה ביום אחד. זה לא היה רגע שבו ירדתי מהבמה ואמרתי "מעכשיו אני קוסם טיפולי." זה היה תהליך שנמשך כמה שנים. 

המסע הזה התחיל בשנת 2006 כשהנחיתי, עם קסמים, כנס הייטק בתל אביב ולפתע הגיעה אלי מישהי שהיד שלה אדומה, נפוחה וכואבת והיא צרחה מכאב. היא סיפרה שהדלת של השירותים נטרקה לה על היד. לקחתי אותה לרגע הצידה ועשיתי איתה תהליך של כמה דקות שבסופו היא התבוננה ביד שלה וכל הנפיחות והאדמומיות נעלמו וכך גם הכאב. נשאר רק פס אדום דק במקום שבו הדלת פגעה.
באותו יום עשיתי המון קסמים לקהל, ייתכן שלקהל הקטע עם היד נראה כמו עוד קסם. אבל בשבילי, החוויה של הריפוי הרגישה כמו הקסם שאני זקוק לו בנפשי.

ושאלות שעלו…

היו עוד דברים… כשסיימתי מופעים אנשים היו ניגשים אלי, לא לשאול איך עשיתי את הטריק, אלא להגיד משהו אחר. אמהות שסיפרו לי שהילד שלהן, שלא דיבר כל הערב, פתאום חייך. מבוגרים שאמרו שבשנייה אחת שכחו מהצרות. ילד שהיה ביישן ומסוגר ביקש ממני ללמד אותו "רק טריק אחד קטן" ומשהו בעיניים שלו אמר שזה לא היה רק על הטריק.

התחלתי לשים לב. להאזין. לתהות. למדתי גם קצת יותר על פסיכולוגיה ובמיוחד על זו החיובית…

ושאלתי: אם בעצם שנייה של אשליה יכולה לשחרר מתח, לפתוח שיח, לתת לאדם תחושה של שליטה, מה קורה כשעושים את זה בכוונה? כמה עמוק זה יכול להגיע?

והחיפוש אחר התשובות…

רק עשר שנים אחרי זה, ב2016, הגעתי להופיע בהתנדבות במחלקה האונקולוגית בבית החולים דנה. שם התחלתי למצוא את המקום שלי. עמותת "גדולים מהחיים" שכרו את השירות שלי לעבור במחלקות האשפוז, ממיטה למיטה, במספר בתי חולים וזה היה משהו אחר. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב, אבל עדיין לא הייתי בטוח אם ואיך עוזר. גם ראיתי את הליצנים הרפואיים המופלאים סביבי שגרמו בקלילות לקסם להתהוות סביבם ובלב של המטופלים ולבי נמלא קנאה! הם הצליחו לגעת בנפש בדרכים מיוחדות. אני הצלחתי גם, אבל הביקורתיות שלי לא אפשרה לי להבין מה אני עושה.

אז הלכתי ללמוד ליצנות רפואית. אהבתי, התחברתי, ולזמן מה חשבתי שזה מה שאעשה אבל עדיין לא יכולתי להבדיל את עצמי מהקוסם ומהביקרת הפנימית. אחרי שלמדתי אימון אישי גיליתי שיטת טיפול שנקראת פוקוסינג (התמקדות) והתחלתי ללמוד אותה. הצטרפתי לסדנה של פוקוסינג עם ילדים, עם מדריך מדהים שהגיע מהולנד במיוחד (רנה ולחרס) ושם התחילו לקרות הקסמים שחיפשתי. 

מסתבר שקסמים תמיד היו כלי טיפולי בשבילי, כבר בילדותי הם מילאו חסך עצום, אלא שרק בשנים האחרונות אני מבין את מידת ההעצמה שזה נתן לי בשנים קשות ולא פשוטות.

קסמים וטיפול – מה הקשר?

קסמים עובדים כי המוח האנושי רוצה להאמין. כולנו רוצים קסם. רוצים להיות מופתעים. רוצה להרגיש שיש עוד משהו מעבר לשגרה. זהו גם אחד מהיסודות של עבודה טיפולית טובה.

טיפול, בסופו של דבר, הוא תהליך שבו אדם מגלה שמה שחשב שהוא קבוע, איננו קבוע. שהתפיסות שהוא חשב שהן אמת, הן רק סיפור אחד מתוך רבים. שהוא יכול לבחור, לשנות, להפתיע את עצמו.

קסם עושה בדיוק את זה… אבל בחמש שניות במקום בחמישה חודשים. אמנם לא מגיעים לאותם עומקים, אבל זה פותח משהו עמוק בתודעה. כשאתה גורם לאדם לראות את ידו הריקה ופתאום הוא מחזיק מטבע, המוח שלו לרגע מתנסה בעובדה שמה שנראה ברור עשוי להיות שגוי. זה ניסיון גוף-נפש אמיתי. לא מטאפורה. לא "כמו."

קסם ככלי טיפולי – ההתפתחות מאוחרת

התחלתי לעבוד עם ילדים ובני נוער שחלו בסרטן. שמתי לב שיש ילדים שקשה להם לחוות קסמים ואז גיליתי שגם הטיפול הרפואי אצל חלק מהם לא מתקדם כראוי. התחלתי להבין שבעצם אני יכול להקביל את המסע שלהם עם במחלה לסוג של מופע קסמים שממנו הם יוכלו לצאת בריאים. 

עבדתי תקופה גם עם הלומי קרב, אנשים מבוגרים שהעולם שלהם סגור בגלל החשש מההפתעה שתציף אותם ברגע שירשו לעצמם להיפתח. אבל המרחב שנפתח כשקורה הקסם, זה רגע שבו הכל נראה אפשרי והוא פותח מרחב שאפשר לעבוד בתוכו.

קסם יוצר מה שאני קורא "הפסקה נפשית." שנייה שבה האדם יוצא מהנרטיב הרגיל שלו. ובאותה שנייה, כשהוא פתוח, כשהמשמר ירד, אפשר לשאול שאלה, להזמין שיח, לפתוח דלת.

ילד שלא מסוגל לדבר על הקשיים שלו… לפעמים יכול לדבר דרך הטריק. "איך את חושבת שזה קרה?" הופך ל"מה היה אם דברים שנראים בלתי אפשריים היו אפשריים?" זה לא תרגיל. זה שיחה אמיתית.

הקסם הוא אמתלה לשיח עמוק שיכול ליצור שינוי אמיתי – בהרגשה, בראיית העולם ואפילו במימד הפיזיולוגי…וזה כבר קסם אמיתי.

בשנה האחרונה אני עובד עם עמותה שנקראת סאסא סטון שמספקת שירותים חינוכיים למסגרות החינוכיות שבבתי החולים. זאת עבודה שמספקת אותי כל כך, כי אני לא רק נותן לחולים להרגיש קסם אלא גם נותן להם את הכלים לגרום לחבריהם ובני משפחתם לחוש את הקסם. 

מה השתנה?

אני עדיין קוסם. אני עדיין אוהב להפתיע. עדיין קורץ לי לעמוד מול קהל ולהתרגש מהמופע שעומד להתרחש.

היום, כשאני מוציא חפיסת קלפים, זה בא עם שאלה…אבל זה לא "האם הם יתפעלו?" אלא "מה יפתח כאן? ולאן אפשר לקחת את זה…"

ההבדל בין קוסם בידורי לקוסם טיפולי הוא לא בטריק. ההבדל הוא בכוונה. בנוכחות. בשאלה שאתה מביא לחדר עוד לפני שהקלפים יוצאים מהחפיסה.

לכל מי שחי בין שני עולמות

אם אתה קוסם שמרגיש שהמופעים כבר לא מספיקים דע לך שאתה לא לבד. לפעמים הכישרון שפיתחנו מחפש בית אחר, חדש ושונה. אם אתה מטפל, מחנך, הורה, או מישהו שעובד עם בני אדם… דע לך שקסמים הם לא קישוט. זה כלי רב עצמה. ישן כמו האנושות, ועדיין חד.

העולם כולו מחפש להיות מופתע. לפעמים ההפתעה הנכונה פותחת דלתות שאף מפתח אחר לא הגיע אליהן. תרפיה באמצעות קסמים אולי יכול לעזור לך לפתוח משהו שהיה סגור…

אם המאמר הזה דיבר אליך, אשמח לשמוע. ואם אתה סקרן לדעת איך זה קורה תשאיר פרטים ובוא נדבר.