המשקפיים שאין לי: על ראייה, דמיון ותודעה

המשקפיים שאין לי: סיפור על ראייה, דמיון ותודעה

בשנת 1998 אובחנה אצלי ירידה בראייה. רופא עיניים המליץ לגשת לאופטומטריסט ולקנות משקפיים. עשיתי את מה שמצופה: נבדקתי, רכשתי זוג חדש, והרגשתי הקלה. אבל אז, האופטומטריסט אמר משפט אחד ששינה לי את כל התמונה:
"ככל שתשתמש במשקפיים יותר המספר שלך עלול לעלות."

המילים האלה נחרטו בי. פתאום עלתה בי השאלה: האם ייתכן ששימוש קבוע במשקפיים דווקא מחליש את הראייה? אולי יש דרך אחרת?

החלטתי לנסות.
המשקפיים נשארו במגירה.
המשכתי לקרוא, לעבוד ולנהוג, כל עוד זה היה אפשרי ובטוח בלי עזרים.

מה שמצב הרוח רואה

עם הזמן שמתי לב למשהו מעניין:
כשהייתי במצב רוח טוב ראיתי חד.
האותיות היו ברורות, הפוקוס מדויק.
אבל כשמשהו העיק עליי… עצב, עייפות, מתח, הראייה היטשטשה. כאילו גם העיניים נכנסו ל"מוד פסימי".

במקום לנקות את העדשה, ניסיתי לנקות את מצב הרוח. לנשום, להירגע, לשנות זווית הסתכלות.
וזה עבד.
הפוקוס חזר.

לא ידעתי אם זו אמת רפואית או תעלול של התודעה, אבל בשבילי, זו הפכה להיות אמת יומיומית. הראייה הפכה למד לחץ פנימי.

רצפטורים של שמחה

גיליתי שאני לא לבד.
אנשים סיפרו שכאב ראש נעלם כשהם נזכרו בילדות.
שהבטן נרגעת אחרי חיבוק.
שנשימה, כאב, ראייה… הכל מושפע ממה שקורה בפנים.

לא תמיד. לא ב-100%. אבל יש פה משהו שלא מדברים עליו מספיק:
הגוף מגיב לא רק למה שקורה לו, אלא למה שאנחנו מרגישים שקורה לו.
למחשבות. לאמונות.

וכשמשנים מבט, לפעמים גם הראייה משתפרת. זה לא קסם, זו כנראה השפעה ישירה של הגוף והנפש זה על זה.

העיניים: מראה לנפש?

מחקרים בפסיכולוגיה וברפואה משלימה מצביעים על קשר בין מצב רגשי לבין תפקוד גופני.
מתח, חרדה, עייפות, משפיעים גם על מערכת הראייה.
העיניים לא רק משקפות את העולם, הן משקפות גם אותנו.

כוח הדמיון

ברגע שבחרתי להאמין שאני יכול לראות טוב גם בלי משקפיים, משהו התחיל לזוז.
תרגלתי. התמדתי. לא כקסם, אלא מתוך אמונה שיש קשר בין הגוף, המוח והמודעות.
אני לא מתכחש לרפואה. להפך, אני רק מצביע על מה שאולי עוד לא נחקר עד הסוף:
ההשפעה של הדמיון, התודעה והשפעתה על הגוף.

כמעט 30 שנה אחרי ועדיין בלי משקפיים

מאז האבחון עברו 27 שנים.
ועדיין, אני רואה טוב יחסית.
אולי יום אחד ארכיב משקפיים. בינתיים אני נהנה מהאמונה בגוף, בשיפור, ובחופש לבחור אחרת.

והכאב שנמוג…

כמה שנים אחרי, הנחיתי כנס הייטק בתל אביב.
באמצע ההרצאות, אישה ניגשה אליי בצרחות כאב:

"הדלת נטרקה לי על היד!"

היא התפתלה מכאב, דמעות בעיניים, היד נפוחה ואדומה כולה.
אמרתי לה:
"תראי לי איך זה קרה. אבל לאט. בתנועה עדינה, בשליטה שלך. "

"תבדקי אם היד שלך היתה מונחת בדיוק כך… או שצריך לדייק את המיקום."
היא שינתה.
חזרה על התנועה. פעם, פעמיים, שלוש.
בפעם התשיעית… צעקה קצרה. ואז… שקט.
הכאב נעלם.
הנפיחות ירדה.
נשאר רק פס אדום.

בתוך אולם מלא מצגות של אביזרי אלקטרוניקה, קרה קסם אמיתי. כך זה לפחות הרגיש עבור שנינו.
בלי טריקים, בלי מילים גדולות. רק נוכחות, דיוק, והיכולת לפגוש את הרגע מחדש.

לא רק על ראייה

אני חושב על זה לפעמים… על המשקפיים שלא הרכבתי, על הכאב שנמוג, ועל מה קורה כשאנחנו מפסיקים להילחם.

ואולי גם אתם, אם מאיטים לרגע, אם מניחים את ה"משקפיים" שהתרגלנו להרכיב, אולי נראה משהו חדש.

לא הכל חד. אבל לפעמים משהו חשוב מתבהר.

הסיפור הזה הוא לא רק על ראייה.
זה שיעור על כוח הבחירה. על דפוסים שנראים קבועים ומשהו בנו שמוכן להעלות את השאלה: אולי הם לא.
על האפשרות להקשיב לגוף, ולתת לאמונה ולדמיון הזדמנות לפעול.

הערה:
הסיפור האישי אינו המלצה רפואית. כל שינוי בהרגלי ראייה או טיפול רפואי יש לעשות בהתייעצות עם רופא מומחה. יש גם הרבה מאמרים בנושא.

אבל דבר אחד ברור:
כוח הדמיון, הגישה והמודעות יכולים לשנות לא רק איך אנחנו מרגישים, אלא גם איך אנחנו רואים.

ואולי…
גם לכם יש "משקפיים שאין לכם".
ואם תרצו לגלות עוד על הקשר בין דמיון, תודעה ובריאות – תנו קפיצה למופע "אבקת קסמים".